מה הופך טקסט לגדול?

יש שיגידו שדווקא היותו מורכב, ניתן לפענוח רק בידי מעטים ומלומדים, היא גדולתו של טקסט. אנשים כאלו לא מבינים איך אפשר, ולמה בכלל לטרוח, ללמד ילדים בגילאי יסודי וחטיבה הומרוס, אפלטון או בובר. אך לדעתי, ההפך הוא הנכון: מה שהופך טקסט לגדול הוא דווקא היכולת שלו לדבר לכל אדם, בכל שלב בחיים, ולפגוש אותו במקום שבו הוא נמצא.

למשל ״האודיסאה״ של הומרוס, אחד הספרים המשפיעים ביותר בהיסטוריה של המערב. אמנם נכון, מבוגר יצליח כנראה להבין טוב יותר מילד את האהבה והגעגוע של אודיסאוס לאשתו, שמניעים אותו להתגבר על האתגרים ולמצוא את דרכו הביתה. אבל ילד, הרבה יותר מאשר מבוגר, יהיה מסוגל להבין את טלמאכוס, בנו הצעיר של אודיסאוס. כדי להבין את המצב הרגשי של ילד שנותר מאחור כשאביו אינו שב הביתה במשך 20 שנה, מבוגר צריך לחזור אחורה לילדות שלו, ולהזכר בחוויית חוסר האונים הילדית והתלות המוחלטת בהורים. אבל הילד לא צריך להזכר, הוא חי את זה ממש עכשיו. לכן הוא יכול להבין את טלמאכוס, את הרגשות שלו ואת ההחלטות שהוא מקבל, טוב הרבה יותר מהמורה שלו, ובצורה הרבה יותר אינטואיטיבית.

האודיסאה והאיליאדה, שהיו מעין כתבי קודש עבור היוונים, מחולקים כל אחת ל-24 ספרים, כמספר האותיות בא״ב היווני. המטרה של החלוקה הסימבולית הזאת היתה להראות שהספרים האלו מכסים את כל החוויה האנושית, ואת העולם בכלל. נפש אחת, גם בקריאות מרובות, לא יכולה לתפוס באופן מלא ספר שמבקש לכסות את כל החוויה האנושית. על מנת להבין את כל הרבדים שלו, אנחנו צריכים נפשות רבות, שיקראו אותו מכמה שיותר זוויות שונות: מחוקרים באוניברסיטה שמקדקים בכל קוצו של יו״ד ועד ילדים שרק לאחרונה למדו לקרוא בעצמם. הם יכולים לראות בטקסט דברים שהחוקרים לא יוכלו למצוא לעולם.

לכן הלימוד של טקסט גדול הוא אף פעם לא תהליך חד-כיווני. אי אפשר ללמוד אותו בהרצאה בביה״ס, אלא רק מתוך שיחה חיה בין המורה לבין התלמיד או התלמידה, שבה התלמיד נדרש לחשוב אקטיבית, וליצור ידע חדש מתוך ההבנה הייחודית שלו את הטקסט. מי שחינוך בנפשו יודע, שכל שיעור הוא קודם כל הזדמנות ללמוד, ורק אחר כך ללמד.